<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ג'</h1>
<h2>דף כ.</h2>
והיכא שהוציא ראובן שטר חוב שיש ללוי על שמעון מנה והוציא שטר שלוי מכרו לו, באי זה ענין יהיה דרך הקנאתו שנכוף הלוה שיפרענו לראובן, על זה גרסינן בב"ב פרק המוכר את הספינה [ע"ו ע"ב] אמר רב פפא האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. כלומר, שהוא יהא רשאי לתבוע כמוהו, ולא מצי בתר הכי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. א"ר אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא א"ל ואי לא כתיב ליה הכי לא קני אטו לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, א"ל אין לצור ולצור. ואמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנות במסירה. פירוש, במסירה לבדה, אלא אם כן מסר לו וכתב לו קני לך וכו'. והא דאמרינן דנקנות במסירה איכא מ"ד דלאו מסירה לחודה היא אלא מסירה שיש בה משיכה, דאי לא הא קי"ל דמטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה ומשום שאין גופן ממון (לא) נקנו במסירה, אטו מגרע גרע, אלא מסירה שיש בה משיכה היא. תדע דהא קתני בפרק מי שמת [ב"ב קנ"א ע"א] גבי אותיות והא לא משך, וה"ל למימר והא לא מסר, אלא אלו ש"מ מסירה שיש בה משיכה היא, ולהכי אמרו במסירה לומר לך דבעינן שימסרנו מידו לידו ואחר כך ימשוך. ושמעתי מהרמב"ן ז"ל שאין זה כלום, שאין מסירה ומשיכה השנויין בתלמוד משונין זה מזה כלל, לפיכך אותיות נקנות במסירה מפני שהמסירה והמשיכה וההגבהה שוין בהן שאין גופן קנוי, והראיה שבהן הלא אינה נמשכת ומוגבהת, ולפיכך לא הצריכו בהן לא הגבהה ולא משיכה. ותקנת חכמים היא שיקנה ראיותיו משעה שיצאו מתחת ידו וגמר והקנם לו. וכן הא דקתני בשמעתא דרבי נתן אי איכא מסירה ושטר אין ואי לא לא, לאו משום גריעותא דמסירה אלא אף במשיכה והגבהה נמי אי איכא שטרא אין אי לא לא, דמודה ליה ר' נתן לתנא קמא שמסירת השטר ומשיכתו והגבהתו כולן שוין בדינן.
א"ל רב אשי לאמימר גמרא או סברא, א"ל גמרא, רב אשי אמר סברא נמי הוא אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מקנין. כלומר קנית השטר לראיה ולמילי דאית ביה קני ליה ולא לגופו, והמוכר צריך לומר לו בפי' קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, ואלו הוא אמר הני מילי על פה נמצא דמקני ליה במילי, ולפיכך צריך שיכתוב וימסור כי היכי דתהוי הקנאה אלימתא. ואקשינן לאמימר מההיא דקתני רבי חייא בר אבין אמר ג' שטרות הן תרי הני דאמרן ואידך אם קדם מוכר וכתב את השטר כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא, וזהו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה, אלמא דאגב מקניא שטרא בלא כתיבה ומסירה, ומשנינן אגב שאני דהא מטבע לא מקני בחליפין ואגב מקני, כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפא זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל אגב אסיפא דביתיה כי אתא נפק לאפיה עד תוך. ומכאן מוכיחין דשטרא מקניא אגב קרקע, והוא דכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, ומשעתא דאקני ליה בקנין וכתב לו קרקע כל שהוא אני מוכר לך ועל גבו קני שטר פלוני בכל מקום שהוא קנה השטר בכל מקום, דדמיא למטבע דלא מקני בחליפין ומקני באגב לחודיה בלא מסירה, דהא קי"ל אגב וקני בעינן צבורין לא בעינן. ולדידן מסתברא דבאגב נקנה באמירה בלא כתיבה, דכיון דקנו מיניה בקרקע כל שהוא [שמוכר] לו או שנותן לו ועל גבו אמר לו שיזכה באותו שטר וכל שעבודו אע"ג דלא כתב ביה בכתיבה כלל ואע"ג דלא מסר ליה קנה השטר בכל מקום שהוא, דאגב שאני, וכדאיתא במטבע דלא מקני במילי ולא בחליפין ומקני באגב. וכן פסק הרי"ף ז"ל פרק המוכר בהלכותיו. גם כן פסק הרב אבן מיגש ז"ל וז"ל, נקטינן השתא דאותיות לא מקנו אלא או בכתיבה ומסירה או אגב קרקע, ולעולם דאקני ליה הוא וכל שעבודא דאית ביה. ואי בכתיבה ומסירה דלכתוב ליה בשטר הכי קני לך הוא וכל שעבודיה דאית ליה בגויה, ואי אגב קרקע דא"ל הכי דלקני הוא וכל שעבודיה, ואי לאו הכי אמינא לצור על פי צלוחיתו הוא צריך. וג"כ כתב הר"מ ז"ל [מכירה פ"ו הי"ד] המקנה קרקע כל שהו והקנה לו על גבה ש"ח הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה. ונ"ל שגם זה יכול למחול, ע"כ. ודוקא חוב דשטר נקנה באגב, אבל חוב דעל פה אין דרך להקנותו כי אם במעמד שלשתן. וכן פסק הר"מ ז"ל [שם ה"ז] שאין דרך אגב נקנה ואף בש"ח אם הוא מקנה לו הממון ואינו מקנה לו שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה לא קנה מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחברו דבר שאינו מצוי בידו בעולם. וזה שפסקנו דש"ח נקנה באגב איכא דק"ל מההיא דקתני פרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ כ' ע"א] אביי אמר ליתא לדשמואל והב"ע בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דלית לן למיחש תו דילמא זבנה לכתובתה, דאם איתא דזבנה בידא דלקוחות הוה דהא בעינן כתיבה ומסירה, ואם איתא דאגב מקניא אכתי איכא למיחש דילמא זבנה. וכ"ת היכי נפקא מתותי ידה, משום דבתורת אגב קנו מינה שקנו בכל מקום שהוא. והא לאו קושיא היא, וכמו שתירץ גאון ז"ל דאיתתא שאני דלית לה ארעא דמה שקנתה אשה קנה בעלה, אבל בעלמא שטרא באגב מקניא. והאי סברא לא מסתברא, דהא אנן אפילו בנתגרשה עסקינן וקתני בכל אשה שאם מצא שובר בשוק דמסתמא לקוחות לא קנו באגב דבעי למימסר בידיה, דלא שדי איניש זוזי בכדי ומסתמא כתיבה ומסירה דאלימא להו טפי קא בעי, ואחזוקי בהקנאת אגב דאיתיה הקנאה קלילא לא מחזקינן. ועל זה הדרך תרצו הרב בעל העטור ז"ל.
ויש לברר המוכר ש"ח לחברו וקנו מידו בקנין שמכר לו הוא וכל שעבודו ומסרו לו מהו, מי אמרינן כיון דסתם קנין לכתיבה עומד כמאן דכתב ומסר דאמי ולא מצי מוכר למהדר ביה וכופין לפרעו לקונה בכח אותו קנין, או דילמא כיון דלא כתיב כל זמן שלא נכתב מילי הוו ומילי במילי לא מקניין. את"ל דלא קנו, קנו מיניה בקנין והדר כתבי שטרא מאי. ובכל זה משמע דדעת הרב אבן מיגש דלא קני אלא בעי למימר לסהדי כתבו שטרא דזביני ולכתוב ביה קני הוא וכל שעבודא דאית בה, והדר איבעי לקנו מיניה דמזכה ליה שטרא דמסר ליה. וכל שטר שלא נכתב בה הכי [לא קנה]. וזה טופס לשונו כמו שכתב בפירושיו [ב"ב ע"ו ע"ב], היכא דמסר ניהליה לשטריה באפי סהדי וא"ל קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה ולא כתב ליה מידי אלא קנו מיניה בקנין, בהכי כיון דלא כתבוה אע"ג דקנו מיניה ההוא קנין לא מהני מידי. וההיא דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד לא דאמי, דאלו התם עיקר ההקנאה לאו בההוא שטרא אלא בההוא קנין דקנו מיניה ושטרא לראיה בעלמא הוא דכתבו ליה סהדי לאודועי דקנו מיניה על ההוא מידי, ועלה הוא דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד, דכיון דקנו מיניה ואגמירא לה ההקנאה בההוא קנין אית להו רשותא לסהדי למכתב בה שטרא למהוי ראיה בהכי ולא צריכי לאמלוכי ביה, משום דסתם קנין לכתיבה עומד, אבל הכא דהאי שטרא דבעינן לאו למהוי ראיה הוא אלא למקנא ביה בגופא דהנהו אותיות, כיון דלמקנא בגופא דשטרא הוא דבעינן אי לא כתב ליה שטרא אכתי לא מהני בההוא קנין, ואע"ג דכתבי סהדי בתר הכי שטרא בההוא קנין דקנו מיניה דשטרא דכתבי בתר הכי לראיה בעלמא הוא דקנו מיניה, וכיון דבההוא קנין הוא דאקני ליה ולא בשטרא אכתי ה"ל קנין מילי בעלמא ומילי במילי לא מקניין, ע"כ. גם הרב רבינו האי ז"ל כתב בספר מקח וממכר בשער ד' של שער (י"ב) [י"ג] חליפין ופירושו קנין, קונין בו הקרקעות והעבדים והמטלטלין וכל בעלי חיים וכל שהוא מקח וממכר חוץ מן המטבע והאותיות וזהו שטר. וגם כתב באותו שער בסיומו מי שהקנה ש"ח לחברו שיש לו על אחר אינו נקנה בחליפין, וכדגרסינן אין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור, ואע"פ שסתם קנין לכתיבה עומד כל שאין כותבין העדים לא הוו מידי לענין אותיות. גם כתב והיכא שיש שטר לראובן על יהודה ונתן לו שמעון לראובן שום חפץ וחליפין באותו שטר כדי שיגבנו שמעון מיהודה, כבר פסקנו שאין אותיות נקנות בחליפין. ואע"פ שראינו לקצת גאונים שהשיבו דאותיות נקנות בחליפין, אין לסמוך על אותו דבר ולעולם לא קנה עד שיכתוב וימסור, ע"כ. מדברי כולם למדנו שהקנין אינו מועיל כלום להקנאת שטר עד שיכתוב וימסור. אך הראב"ד ז"ל כתב במשפטי ההרשאה [תמים דעים סימן ס"א] אי נמי בחליפין ומקנה שטרא כל היכא דאיתיה [דהוה] ליה כמסירת השטר. וכן כתב בפירוש ב"מ פ"ק [כ' ע"א]. ומסתברא דלאו למימר שיקנה שטר בחליפין בלבד, אלא בא ללמדנו הרב הזה שהחליפין עומדין במקום מסירה, ואם כתב לו מתחלה קני שטר פלוני וכל שעבודו ואינו בידו למסרו והקנהו לו בחליפין קנה.
ומפני שנסתפקתי בלשונו שאלתי פי הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי על דברי הר"א עמדתי עליהם ואינו אומר שיקנו אותיות בחליפין בלבד אלא בכתיבה וחליפין, כלומר שאם כתב לו קנה שטר פלוני וכל שעבודא דאית ביה ואינו בידו למסרו אלא הקנה לו גוף השטר בחליפין קנה. והטעם, שהשטר עצמו מטלטלין הוא ונקנה בחליפין כשם שנקנה במסירה ומשיכה, אלא לפי שאלו ההקנאות לגבי שעבוד שבו מילי נינהו והוא צריך לקנות שעבוד שבו הוסיפו עליו כתיבה, ונמצאו אותיות נקנות בכתיבה ומסירה או בכתיבה וחליפין שהוא כמסירה. ומה שאמר אגב שאני לומר שהן נקנין באגב בלחוד בלא כתיבה, כמו שפירשו כל המפרשים, אע"פ שרבינו חננאל חולק בזה. ובפירוש כתב הרב ז"ל שהחליפין במקום מסירה הם לו, ולא עלה על דעת שיקנו בחליפין בלבד, חס ושלום, ואין צריך לכתוב לך ראיות שמוכיחות בדבר זה, שדברי חכמים מפורשים הם בכתיבה ומסירה ולא בחליפין. וכשאתה מדקדק דברי הרב אבן מיגש ז"ל לא תמצא שיחלוק על דעת הר"א ז"ל, אלא דבריו מטין ונראין כדעתו, שהוא לא אמר אלא שאין חליפין עולין לו במקום כתיבה ואם מסר וקנו מידו לא קנה, והוסיף שאפילו מסר וקנו מידו וכתב אינו קונה משום דהך כתיבה לראיה בעלמא היא ועיקר קנינו בחליפין הוא ואין חליפין קונין באותיות. ואין כל זה כנגד דברי הר"א. עוד אמר דמסירת אותיות קונה גופו של שטר כשאר המטלטלין דמיקנו במסירה, והכתיבה אינה אלא לשעבוד שבו, ואם גוף השטר כשאר מטלטלין הוא למה לא יקנה בחליפין וכתיבה לשעבוד שלו. ואולי מה שהזכיר רבינו האיי שמצא למקצת הגאונים על דרך תשובת שאלה שהאותיות נקנות בחליפין, על זה הדרך נאמר, כלומר בחליפין וכתיבה. אע"פ שלא נכונו דבריהם אצל הגאון ז"ל. ודע כי דברי הר"א ז"ל עולים הם ונראים ומכריחין להודות בהם, אבל מימי אני חוכך בהם מפני טעם שאני מקובל בו, דמה שאמרו אותיות במסירה אין דינן אלא בהגבהה אא"כ הם שלפי רברבי, דבר שאינו מצוי והווה לעולם, ואפילו בשליפי רברבי דינן במשיכה ולא במסירה, ואם הוסיפו עליהם קנין דכתיבה למה הקלו עליו להקנות במסירה ולא הצריכו אותן הגבהה לגופו של שטר כשאר המטלטלין שכיוצא בהם, אלא קניית שטרות מדבריהם היא, כמו שפירש רבינו הגדול מאותה שבפרק מי שמת [ב"ב קנ"א ע"א], והם אמרו דמאחר שסמכה דעתו לקנות אותן יקנה, דהיינו משמסר לידו והוסיף לו קניה של כתיבה להיות לו ראיה לגבי ראיה ושעבוד שבהן, לפיכך חליפין אינן קונין בהם, שאין דעתו סמוכה עליהם עד שיגיעו לידו. ודמיא הא מלתא לההיא דאמרינן בקדושין [נ"ח ע"א] אלא טובת הנאה אינה ממון להקנות בחליפין, וקנין שטרות כעין טובת הנאה הוא ואין גופן כשאר המטלטלין, הלכך אין לך בהן אלא מה שמנו חכמים, כתיבה ומסירה. תדע שהרי אם מסר ולא כתב אינו קונה אפילו גופו, שכך למדנו מדברי רבינו הגדול במעשה דמלוגא דשטרי, אלמא אין גופן של אותיות כגוף שאר המטלטלין. וה"ה למעמד שלשתן דלא קני בהו. ולדברי הרב ז"ל נראה שאם היו ברשות הלה המופקדין אצלו וכתב והמחהו קונה אותן, דהויא ליה המחאה במקום מסירה. והנה אין לי ראיה ודבר חזק מזה לסתור בו דברי הרב, אלא שאין דעת הראשונים נראה כן מאחר שלא הזכירו אלא כתיבה ומסירה, וכגון דא צריכה רבא, ע"כ.
